מוזיקה וה CDROM

בעת שמיעת תקליט מענג (CD), אנו בעצם מביאים לאוזנינו את תוצאותיו של תרגום המידע הדיגיטלי שמאוחסן על גבי ה CD לצורה של גלי קול – אנו "שומעים" את הנתונים שעל גבי ה CD. הצורה בו מאוחסנים הנתונים נקרא "פורמט" או “קידוד”.

ההגדרות הראשוניות בתעשיית ה CD נרשמו בשנת 1988 על ידי חברת SONY בספר הנקרא "הספר האדום", שהוא כרך אחד מתוך אוסף ספרים העוסקים בקידודים של מוזיקה ונתונים דיגיטליים אחרים הנקראים "ספרי הקשת". לפי רצונו של מנכ"ל סוני באותם השנים Akio Morita, תקליטור בודד יספיק לאחסון של הסימפוניה התשיעית והסימפוניה החמישית של בטהובן – כ 80 דקות של מוזיקה !

הקשר שבין עולם המוזיקה וה CD למחשבים החל בתחילת שנות ה 90 כאשר נוצרה הטכנולוגיה לייצור ההמוני של "צורבי CD”.

באותו העת הומצאו שיטות ליעל את קידוד הדיגיטלי, ובין המתמודדים לתאר "מקודד השנה" זכה הפורמט הנקרא בימינו "MP3”, המצאתה של חברה גרמנית בשם "מכון FraunHoffer” - כמו שפעם השתמשנו ב “DOLBY”.

ה MP3 כבש את שוק המוזיקה בעידן הדיגיטלי בגלל האיכות הנפלאה, והיכולת של אחסון של מעל 8 שעות של מוזיקה ב CD אחד !

מיד נוצרו נגני CD נייחים וניידים התומכים ב MP3, וחברות מחשבים כגון MICROSOFT ו APPLE וקבוצות מתכנתים עצמאיים המציאו פורמטים משלהם, והמשיכו לשדרג את האיכות והדחיסה של קבצי מוזיקה כגון OGG, WMA, ACC, MP4, ואחרים.

זהו ? לא צורבים יותר ?

בסוף שנות ה 90 צפינו בעלייה בפופולריות של נגני ה MP3 הדיגיטליים.

תעשיית המוזיקה מתקשה להסב את מודל המכירות שלה מתצורת ה CD לעולם האינטרנט. כאשר התקני מוזיקה זעירים בסגנון ה IPOD מסתובבים בתיק שלנו ליד הטלפון הנייד, האיפור, וחפצים שונים ומשונים (יש נשק ?), לא צריכים כדור בדולח לגלות כי ימיו של ה CD ספורים. למעט למספר מצומצם של אנשים שאוהבים "לגעת" בסחורה.

ומי שהקליט קלטת בשנה האחרונה שירים את היד !